<h1>ספר החינוך מצוה קע"ו</h1>
<h2>דף לה:</h2>
שיקריב כל מצורע קרבן כשירפא מחוליו, והוא שלשה בהמות אחד לעולה ואחת לחטאת ואחד לאשם ועוד לוג שמן, ואם הוא עני כבש אחד לאשם ועשרון סלת ולוג שמן ושתי תורים או שני בני יונה האחד חטאת והאחד עולה, שנאמר [ויקרא י"ד] וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת, וכתב בפרשה שאחר זה ואם דל הוא וגומר, וזה המצורע נקרא מחוסר כפרה עד שיקריב זה הקרבן. וארבעה מחוסרי כפרה הן, זה שאמרנו וזב וזבה ויולדת. והעניין שנקראו מחוסרי כפרה הוא לומר שכל אחד מהם אף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו ביום השביעי עדיין הוא חסר כפרה זו ואינו יכול לאכול בקדשים עד שיקריבנה ביום השמיני. ואל יקשה עליך למה אנו מונין קרבן כל אחד מארבעה אלה מצוה אחת ולא נכללו כולן במצוה אחת, שנאמר שיקריבו ארבעה מחוסרי כפרה קרבן ואחר כך יהיו מכופרין, כמו שאנו אומרים בטהרת מי מקוה שיטבול כל טמא ואחר כך יטהר, ואין אנו מחלקין בענייני הטמאות לחשוב טהרת כל אחת מצוה, כי העניין הוא מפני שקרבנות ארבעה אלה אינם שוים, ונמצא שהדבר שתשלים כפרתו של אחד מהם לא ישלים כפרת האחר, ולכן ימנו כל אחד מצוה, מה שאין כן במי מקוה שהטהרה שוה בכל, כן תירץ הרמב"ם זכרונו לברכה. משרשי עניין הקרבן כתבנו למעלה על צד הפשט, כי בו דמיון להשפיל יצר הגוף החוטא ולהגדיל מעלת הנפש, ולכן המצורע חייב בו, כי הצרעת לא יהיה באדם רק מצד המשכו אחר תאוות הגוף או בדבור או במעשה, וראוי להתיסר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [נדרים ל"ה ע"ב] שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין אחרים קרבנן אלא מדעתן חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכין דעת בעלים, ומפני כן אמרו שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה ומאכילן בזבחים. ויתר פרטיה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד, ועיקר בזבחים בפרק שני וערכין פרק שני וכריתות פרק א' ובנזיר פרק ח' ובסוף נגעים וקינין. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריב קרבנו בזמנו ביטל עשה.
